Self Adoption Therapy
טיפול כאימוץ עצמי
אימוץ עצמי כטיפול (SAT: Self Adoption Therapy) היא שיטת טיפול ייחודית ששואבת כלים ותובנות מהטיפול המשפחתי ומיישמת אותן בטיפול פרטני בשילוב עם כלים מאסכולות שונות של פסיכותרפיה.
במרכזה עומדת התפיסה שלמטופל יש אפשרות "לאמץ את עצמו" ולהעניק לעצמו חוויה הורית מתקנת ומרפאה.
הסתכלות משפחתית על מטופל חושפת שהסימפטום שממנו הוא סובל איננו משקף רק מבנים תוך-נפשיים שנוצרו אצלו במשפחה שבה גדל, אלא שהסימפטום הוא גם ביטוי לדפוסים דיספונקציונליים בינו ובין משפחתו (ותחליפיה) בהווה. בהתאם לכך, שיטת SAT בוחנת מקרוב את מיצובו של המטופל במערכות הבין-אישיות שאליהן הוא משתייך, לצד חקר עולמו הפנימי ויחסיו עם עצמו כ"משפחה פנימית".
חלקים מהספר על השיטה, שטרם יצא לאור, מופיעים כאן כמאמרים.
-
י', גבר גרוש בשלהי שנות החמישים לחייו הגיע אלי לטיפול, בעקבות פרידה מהאישה שהייתה בת זוגו בשנים האחרונות. הוא היה עצוב, מתוח ומתקשה לשאת להיות לבדו אפילו לרגע.
-
מ', אישה כבת שלושים, הגיעה עצובה ולחוצה, מובטלת וללא כיוון תעסוקתי, היפוכונדרית, מלאה בפחדים, חרדות ורעיונות שליליים לגבי עצמה.
-
מ.ג., רווק באמצע שנות השלושים לחייו, הגיע לחוץ מול דילמות לגבי הקריירה שלו ולגבי הישארותו בארץ ונוכח חששו לגבי יכולתו ליצור קשר זוגי מוצלח ובר קיימא.
שלושתם היו כבר בטיפולים פסיכותרפיים קודמים.
עם כול השונות הרבה ביניהם, היה הרבה מן המשותף בטיפול בהם. עם שלושתם עבדתי לפי השיטה שהתפתחה אצלי ושאותה יישמתי עם עצמי (בשלבים, בעזרת מטפלים שונים, במהלך שנים רבות, ועדיין) ועם מטופלים רבים נוספים, גם לפני שהגעתי להכרה שדרכי כמטפל התגבשה לכלל "שיטה".
השם שנתתי לשיטה הוא הכותרת של ספר זה. "אימוץ-עצמי כטיפול". ובאנגלית - Self-Adoptive Therapy ובראשי תיבות - SAT.
י', מ' ומ.ג' מאוד שונים זה מזה אך עם זאת היה הרבה מן המשותף להם במצבם כשהגיעו לטיפול, ובדרך שהותוותה עבורם בטיפול.
משותף לשלושתם, ולכולנו, זה שהם הגיעו לעולם כתינוקות חסרי אונים, תלויים לחלוטין במבוגרים, בהוריהם, שמהם קיבלו את הזנתם (במובן הרחב שמתייחס לכול ההספקה החומרית, המנטלית והרגשית) . בתמהיל התזונתי שקיבלו השלושה, היו חוסרים משמעותיים באבות מזון חיוניים מחד, ונוכחות של מרכיבים רעילים משמעותיים, מאידך. כך, שלושתם הגיעו לבגירותם עם פגיעות משמעותיות שצבעו את הרגשתם והכתיבו להם דפוסי התנהלות לא מוצלחים, כאלה שפגעו לאורך בגרותם פגיעות נוספות בפצעיהם המקוריים ויצרו את המצוקות שהביאו אותם לפנות לטיפול.
שלושתם למדו במהלך הטיפול לעשות את מה שלא היה נגיש להם קודם: לזהות את החוסרים והרעלנים שהיו בתזונה ההורית שקיבלו, לזהות את הפגיעות שאלה יצרו בהם ואשר ממשיכות להתקיים בהם. הם למדו את האפשרות לבחור עמדה הורית כלפי עצמם, לאמץ את עצמם, מתוך הכרה שהם מאמצים ילד פגוע שאינו רך נולד, אלא כזה שיש לו צרכים מיוחדים הנובעים מחוויותיו בעבר. ילד שזקוק לחוויה מתקנת, כלומר להורות מתקנת שמודרכת על ידי ההכרות מקרוב עם הליקויים בהורות המקורית ועם הפגיעות שנוצרו מכך וממשיכות להתקיים בקרבם כמבוגרים. כהורים/מטפלים של עצמם, שלושתם קיבלו בעצם מה"מטפל" - הדרכה הורית.
זאת, בקליפת אגוז, מהות השיטה.
הקשר של SAT לגישות מוכרות
השיטה המוצגת כאן כוללת רעיונות ודרכי עבודה שמקורם בגישות רווחות שונות בשדה הפסיכותרפיה ובשדה ההתפתחות האישית. חלק מהן יהיה מן הסתם מוכר לבעלי רקע בשדות אלה.
רכיבים ש SAT שואב מגישות שונות בפסיכותרפיה:
גישה משפחתית- דגש על הקְשר בין-אישי ועל יחסי-גומלין מעגליים; הבנת המטופל ומצבו בהווה על רקע המיפוי המבנה והדינמיקה של משפחת המוצא של המטופל כפי שהייתה בעת גדילתו, כולל מיצובו ותפקידיו בה; הבנת התפקידים שהמשפחה (כולל זוגיות ומשפחה חדשה, במידה ויש) ממלאת עבורו ושהוא ממלא בה בהווה; התערבות טיפולית משפחתית; והתייחסות לדינמיקה הפנימית של המטופל במונחים של הורות.
גישה פסיכודינמית- התייחסות למיפוי של מבנים ודינמיקות לא מודעים בנפשו של המטופל והקשר שלהם לחוויות ילדות; הבאה למודעותו של המטופל תכנים בנפשו שהכרתם רלבנטית לריפויו והתפתחותו אך היו נסתרים ממנה.
גישת CBT- התייחסות לחשיפת אמונות ודפוסי חשיבה משובשים של המטופל; זיהוי דפוסי התנהגות היוצרים ומתחזקים את בעיותיו עם הנחייה להתנסות ותרגול של דרכים חדשות.
גישה תמיכתית- חתירה ליצירת מרחב בטוח ותומך עבור המטופל; נקיטת עמדה אוהדת, אמפטית, מקשיבה, מכבדת, תומכת, ומקבלת ללא כל שיפוטיות.
גישה הומניסטית אקזיסטנציאליסטית - התייחסות לאחריות ובחירה אישית, למימוש עצמי ולנושאי הליבה של בדידות, משמעות, חופש, מוות; הבאת המטפל את עצמו למפגש מכבד "בגובה העיניים", תוך נכונות לשקיפות, עם הכרה בכך שהמטופל הוא עולם שלם וייחודי בפני עצמו שאין שיעור לפוטנציאל הגלום בו.
גישות אסטרטגיות, פרדוקסליות, והיפנו-תרפיה- הנחיות להתנסות בהתנהגויות חדשות במערכות משמעותיות של יחסים בין-אישיים, מתוך זיהויו של המטפל את האפקט הצפוי שלהן ,הן על המטופל והן על יתר חברי המערכת, כהפרה של הדפוסים המגבילים והמכאיבים, שמהערכת מתחזקת; התערבויות מסוג "פרדוכסלי"[1]; הכרה בעוצמת כוחה של השׁאה (סוגסטיה) בכלל, ובהקשר של טיפול בפרט, ושימוש בשׂום שכל באפקט ההשפעה המתקיים ממילא; שימוש נרחב בדימויים ומטפורות; דמיון מודרך.
רכיבים שSAT שואבת משיטות שהתפתחו לפני או מחוץ למסורת של הפסיכותרפיה המערבית:
(חלק מהרכיבים האלה כבר נוכסו לאחרונה יחסית על ידי הפסיכותרפיה, בעיקר תחת השם "מיינדפולנס") - למידה ואימון בהתבוננות בזמן אמת באספקטים שונים של החוויה ובחוויה בשלמותה; פיתוח עמדת המתבונן המובדל; פיתוח יכולת הבחירה בהפניית תשומת הלב; בנוסף, השיטה כוללת התייחסות לגוף-נפש כשלם ועושה שימוש בסוגים שונים של מדיטציות, בתרגולים מנטליים ובדמיון מודרך ממסורות שונות.
השיטה שואבת מהמקורות המגוונים הנ"ל ומציעה דרך לארגון הרעיונות והשיטות למסגרת קוהרנטית מושגית ומעשית, כמפה היכולה לשמש להתוויית מסלולים מעשיים להולכים בדרך הריפוי וההתפתחות האישית.
[1] הכוונה כאן היא לוואריאציות של טכניקות שבבסיסן "התווית הסימפטום" (symptom prescription).
מדובר בשיטה לטיפול פרטני בבגירים, שמותאמת להקשר חברתי-תרבותי נתון - "התרבות המערבית" העכשווית. היא אינה בהכרח רלבנטית לתרבויות אחרות, מסיבות בהן אדון בהמשך. בנוסף, יש תנאיי סף להתאמת השיטה מבחינת מצבו של המטופל. לפי ניסיוני מרבית מהפונים לפסיכותרפיה (אך לא כולם) עומדים בתנאים האלה (שאותם אציג בהמשך).
SAT, היא שיטה של טיפול נפשי או פסיכותרפיה (בהמשך אדון במשמעות המושגים האלה) שמארגנת ומשלבת אלמנטים של רעיונות, מפות, תהליכים וטכניקות, שלמדתי ממקורות שונים במהלך העשורים בהם הוכשרתי ועסקתי מקצועית בטיפול ובהתפתחות אישית ושבהם גם עסקתי בריפוי וההתפתחות האישית שלי.
השינוי הטיפולי מהסוג בו אני דן, מתאפשר הודות לפוטנציאל והנטייה הטבועים במערכת מסוג "בן/בת-אנוש", לפיתוח וקיום של תת-מערכת מיוחדת שממלאת פונקציה של שליטה ובקרה מרכזית על כלל המערכת. כשהיא מפותחת די הצורך, זאת התת-מערכת העליונה - שיכולה להשקיף על, או לקבל אינפוטים, מיתר תת-המערכות, ולהתערב בהן וביחסים ביניהן, מעמדה כלל-מערכתית.
באנאלוגיה למערכות בין-אישיות, כמו קבוצות או ארגונים, מדובר בהנהגה:
כמו מנהל מפעל, שעושה את תפקידו כהלכה: הוא דואג להכיר את המחלקות השונות של הארגון, את הציוד ומצבו, את אופן שיתוף הפעולה והתקשורת בין המחלקות השונות, את הנהלים השונים, את האספקה שהמפעל מקבל, את התוצרים שהוא מפיק, ואת ההתקשרויות שלו עם גורמי חוץ. מנהל אפקטיבי, נדרש לחקור במידת הצורך, ולהבין מה פוגע בתפקוד הארגון ומה נדרש כדי לשפר את מצבו. הוא יתערב לשנות את הנדרש: הכשרה נוספת לעובדים, הצטיידות, שינוי נהלים, שינוי סדר עדיפויות, שינוי בספקים ו/או לקוחות, שינוי בהתקשרויות חוץ, וכל דבר אחר שביכולתו וסמכותו לשנות, לטובת הארגון, מתוך מבט-על כלל-מערכתי.
או כמו מנהיג מערכת שלטונית במדינה שמסור לשירות העם, כמו מלך השואף להיטיב עם ממלכתו ועם נתיניו. רק שבמקרה של הנמשל, "המדינה זה אני!" ו"המלך זה אני" זאת המציאות.
סוג המנהיגות הפנימית שאליה שיטת הSAT מכוונת היא כזאת שממש רוצה להיטיב עם המונהג, כזאת שאַמונה על ראיית המונהג על מורכבותו, משגיחה עליו, קשובה לו, מזינה אותו, מגנה עליו, מכוונת אותו, ותומכת בו, תוך איזון בין צרכים שונים, וטווחי זמן שונים. האנאלוגיה החיצונית שהכי תואמת למנהיגות כזאת והשימושית ביותר לצורך טיפול היא האנאלוגיה של המנהיגות ההורית.
התהליך הטיפולי אותו אני מציג, מבוסס על כינון של הנהגה פנימית כזאת ושכלולה.
אמנם אנשים מגיעים לטיפול כזה כשהם מתפקדים ברמה כזאת או אחרת שמשקפת את קיומה של הנהגה פנימית ברמה כלשהי אצלם, אבל המצוקה שבעטיה הם פנו לטיפול בד"כ מעידה על כך שההנהגה אצלם עדיין אינה עומדת בקריטריונים ההכרחיים כדי שיתקיימו אצלם התהליכים הנחוצים לרפוי ולשיקום עצמי.
ניתן להמשיל את תהליך השינוי לפי שיטת SAT:
למישהו שהסתובב במפעל, ואולי עשה תפקידים ניהוליים מסוימים, והמפעל פועל כבר לאורך זמן על טייס אוטומטי, לפי שיטות, סדרים, ונהלים והסכמים, שנקבעו בעבר - ולא על ידו - והמפעל בצרות. ואז יום אחד הוא מגלה שהמפעל שייך לו, ומחליט לנהלו מעתה לפי מיטב הבנתו כדי להביא לשגשוגו. הוא סוקר את המפעל על היבטיו השונים ומשנה חלק מהשיטות והנהלים וסדרי העדיפויות שהיו מקובלים לאורך זמן. הוא משקיע בתיקון ופיתוח מה שנדרש להבנתו. באנאלוגיה הזאת המטפל הוא מעין מנטור/מאמן למנהל החדש.
או:
למלך ששכח או לא גילה שהוא המלך החוקי בארצו, והיא מתנהלת לפי סדרים ומוסדות שלא הוא קבע, תוך מאבק בין מוקדי כח במגזרים שונים באוכלוסייה, ואולי כמושבה של מעצמה, והארץ בצרות. ואז הוא מתעורר יום אחד ומזהה את תפקידו ולוקח אותו עליו: הוא מתיישב על כס המלכות, עונד את טבעת החותם ונוטל לידו את השרביט. הוא דואג לשמור על גבולות ארצו ועל עצמאותה, ולקשריה הטובים עם ממלכות אחרות. הוא תר את ארצו ושומע את הקולות השונים של האוכלוסייה, ומתוך הכרות והבנה גדלה והולכת, הוא פועל כמיטב יכולתו להיטיב עם כל חלקי עמו, תוך איזון ביניהם, תוך איזון בין הצרכים המיידים לבין תוכניות לטווחים ארוכים יותר. באנאלוגיה הזאת המטפל הוא הווזיר הראשי שמגלה למלך שהכתר שייך לו וחונך אותו ברזי השלטון.
או:
למי שהותיר את עצמו מיותם, כשהוריו ואחרים כבר אינם יכולים למלא את התפקיד ההורי עבורו והוא אינו ממלא אותו בעצמו. ואז הוא מסכים ליטול על עצמו את התפקיד של דאגה לעצמו ולצורך כך הוא מתפנה ממילוי תפקידים אחרים שיוצרים ניגוד עניינים עם התפקיד החדש, מפסיק את מיקור החוץ (במידה ויש כזה) של מסירת חלקים מהתפקיד של דאגה לו לידי אחרים, ומאמץ את עצמו על פציעותיו, כדי למלא בעצמו את הפונקציות ההוריות, וללמוד לעשות את זה טוב יותר כלפי עצמו ממה שעשו הוריו. הוא לוקח לעצמו את התפקיד ומספק הורות משופרת לעצמו גם בשוטף, גם במבט לעתיד, וגם בהתייחס אל העבר - בכך שהוא לומד לספק הורות משופרת ומתקנת, לילד שהוא היה, השוכן עדיין בקרבו. במונחים אלה תפקיד המטפל הוא "הדרכה הורית" – הדרכה תמיכה וליווי להורה הפנימי.