השפה בה אני משתמש: בטיפול, ובדיבור אודות טיפול.

 

השפה שבה אני משתמש עם מטופליי היא גם השפה המתאימה לי לדבר בה אודות טיפול - השפה הטבעית שבנחלת הכלל[1].

 

בגישות הרווחות בפסיכותרפיה, שמסתמכות על תיאוריות בסגנון אקדמי כמו-מדעי, יש לכל גישה עולם מושגים משלה וז'רגון מיוחד לייצוגם.

בגישות הפסיכודינמיות של הפסיכואנליזה ובנותיה, יש לקסיקון עשיר במיוחד של מונחים מקצועיים לציין קונסטרוקטים מושגיים של התיאוריה המורכבת. במקרים רבים בטיפולים  לפי הגישות האלה המטפלים מלמדים את המטופלים "להבין" את עצמם באמצעות התיאוריה בה הם אוחזים (או חלקה), ובמונחיה המיוחדים.

 

אני טוען שה"אובייקטים", המבנים והתהליכים המנטליים והבין-אישיים שרלבנטיים לעשייה הטיפולית הם עד כדי כך מורכבים, ובחלקם הגדול נסתרים - שאין תוחלת לניסיון לתארם בשפה באופן סיסטמתי ומפורט וממצה:

 

מורכבות - המערכת הקרויה "אדם", גם כשמתייחסים רק לפן הנפשי, היא מערכת סופר מורכבת מבחינת ריבוי החלקים, או הפריטים מהם היא עשויה; וגם מבחינת הארגון של החלקים לתת-מערכות ברמות שונות. זאת ככל הנראה מערכת מורכבת יותר מכל מערכת לא-אנושית שמוכרת לנו. קל וחומר שהמערכת מטפל-מטופל, הנוצרת בתקשורת ביניהם ובהקשריה, היא סופר-מורכבת.

 

נסתרות - מבחינת הייצוג בשפה, יש הבדל מהותי בין שיח אודות העולם החיצוני, לבין שיח אודות העולם הפנימי של אדם:

העולם החיצוני, ה"אובייקטיבי", הוא מרחב משותף לאנשים שונים. כשמדובר בתופעות בעולם החיצוני, ניתן להשתמש במילים כדי להצביע בפני אנשים שונים שנמצאים במרחב משותף על דברים שבהם הם יכולים להביט זה לצד זה. אדם יכול לעמוד לצד רעהו ולהצביע על אובייקט ולומר: "כיסא"[2].

גם מושגים מופשטים שנוצרים מהכללות וקישורים לגבי תופעות בעולם המשותף, האובייקטיבי, שייכים לשיח אודות העולם החיצוני.

לעומת זאת, כשמדובר בעולם הפנימי, ה"סובייקטיבי", של החוויה האישית של אדם, יש רק צופה ישיר אחד אפשרי. כל אדם לבדו, בעולמו הפנימי, הנפרד מעולמם של אחרים.

הנצפה הפנימי הוא מסוג אחר מהנצפה בעולם החיצוני המשותף. הוא כולל תופעות  כמו תחושות, מחשבות, רגשות ודמיונות, שמתקיימות אצל אדם  גם אם הוא נתון באותה עת בחושך ודממה בניתוק מהעולם החיצוני לו.

 

שפה לדיבור על העולם החיצוני לעומת שפה לדיבור על העולם הפנימי

יש שוני בין השפה המתאימה והאפשרית לדיבור על העולם החיצוני לבין השפה המתאימה והאפשרית לדיבור על העולם הפנימי.

השפה המילולית כפי שהתפתחה לצרכים פרקטיים של תקשורת בין בני אדם, הלכה והתעשרה במונחים ומושגים בד בבד עם ההתפתחות, ההרחבה וההשתכללות של הידע האנושי אודות העולם החיצוני. כך היצוג בשפה של העולם החיצוני יכול להיות עשיר הרבה יותר כיום בהשוואה לעבר בפרטים ומורכבות, תוך הצבעה מדויקת על המתואר.

לגבי העולם הפנימי המצב שונה: אוצר המילים לייצוג העולם הפנימי הסובייקטיבי התפתח הרבה פחות (לפחות עד לפיתוח הז'ארגונים של תיאוריות פסיכולוגיות) והמילים הרבה יותר עמומות בהגדרתן ובדיוק הצבעתן.

מדובר בעולם פרטי, הנגיש אך ורק לאדם היחיד בעצמו. אפילו כשמדובר בחוויה גופנית, היכולת שלי לתאר מילולית למשל את מה שאני חווה/מרגיש/"רואה" לגבי ההתרחשות בכף ידי ברגע נתון, תהיה דלה בהרבה באוצר המילים, בפירוט ובדיוק, לעומת תיאור פיזיולוגי שמדען יכול לתת מבחוץ, להתרחשות באותה כף יד.

 

יתרה על כן, השפה האנושית בנויה בצורה המוטית אל המרחב החיצוני, באופן שמכסה ומסתיר את המורכבות הפנימית.

בעולם המשותף, החיצוני, יש מבחינות פרקטיות רבות צורך להתייחסות לאדם כיחידה נפשית שלימה אחת ולהתעלם מהריבוי שבשלם זה. 

הדבר מתבטא לשונית בתחביר של משפטים שבהם הנושא הוא פרט אנושי, ולאותו פרט, כשלם, מיוחסת עמדה או תכונה פנימית. למשל, "יוסף אוהב את תמר". בשונה ממשפטים שמתארים מציאות חיצונית (כמו למשל, "יוסף פתח את הדלת" או "יוסף הוא גבה קומה") שבהם אכן הפרט פועל כשלם או שיש לו אפיון מסוים כשלם,  משפט כזה שמתאר מציאות פנימית של פרט, נוטה לעשות רדוקציה של המורכבות והריבוי לאחידות מדומה. למשל, תיאור שמצייג קצת יותר את הריבוי הפנימי יכול להיות: "יש אצל יוסף נוכחות דומיננטית כרגע לרגש כעס על תמר וכמעט שאין נוכחות לרגש חמים של אהבה אך הוא גם מודע לכך שיש אצלו בסיס מוצק של יחס אוהב כלפיה שמתבטא בזמנים שונים, בין היתר, גם ברגש אוהב"

בדפוסים השגורים של השפה קיימת הנחה מובלעת של מונוליתיות של הסובייקט הנפשי, כשלם העשוי מקשה אחת.

בשפה השגורה יש בד"כ הכרה לכל היותר בדואליות: אני "חצוי"/"אמביוולנטי"/"בדילמה" - כדי לומר שיש בי חלק אחד עם עמדה מסוימת כלפי משהו, וחלק אחר עם עמדה שונה כלפיו. חלוקות דואליות מוכרות נוספות של נפש הפרט הן: יצר הטוב ויצר הרע, הראש והלב, בכוונה ושלא בכוונה, במודע או שלא במודע.

גם כשהשפה מכירה באמצעות ביטויים שגורים של דואליות באי-אחידות נפש הפרט, היא נוטה לכסות על קיום הריבוי בסובייקט עצמו:  דרך הביטוי השגורה תהיה בסגנון: "מצד אחד אני נמשך לזה ומצד שני אני נרתע" , ולא "יש בי חלק שנמשך ויש בי חלק שנרתע". ההתייחסות השגורה היא כאילו יש "אני" אחד שלם, שמצד אחד הוא כך ומצד שני הוא אחרת, באופן שמכסה על היותם של הצדדים גם ישויות נבדלות - "אניים" שונים - כתת-מערכות נבדלות במערכת האני השלימה.

 

 

לצרכים הרלבנטיים לפסיכותרפיה, השפה המתאימה היא השפה הטבעית ולא ז'ארגון, ובעיקר חשוב להשתמש גם בשפה האנלוגית, האמנותית, בשילוב עם השפה הדיגיטלית (זאת המשמשת למשל בשיח מדעי או משפטי או אקדמי בכלל).

השפה האנלוגית, היא שפה של דימויים, של סמלים ומטפורות, לעומת השפה הדיגיטלית של הגדרות, לינאריות, טיעונים סדורים ואנליטיות. שפת השירה לעומת פרוזה יבשה, השפה של ההמיספרה הימנית של המוח לעומת השמאלית.

נחוצה שפה המתייחסת לקיום המורכבות הפנים אישית.  אך אין זה אומר שיש צורך במונחים מיוחדים, או לנסות לייצג בפירוט את עושר מגוון הפרטים.

למרבה המזל, לצרכים הפרקטיים של טיפול הלכה למעשה ושל תיאורו, אין צורך בתיאוריה מורכבת ומפורטת עם מערכת סדורה של מונחים.

התמונה לצורך מעשי, מצוירת במברשת רחבה. מספיק מיפוי מאוד רחב וכללי:

נניח שאני מטייל ומסתובב באיזה שטח וכרגע מה שחשוב זה שיהיה לי דברים לבנות מהם מחסה, ושיהיה לי מים. יש סוגים שונים של תיאורים מאוד מפורטים שיכולים להיות לגבי אותו שטח - הטופוגרפיה, הגיאולוגיה, ההיסטוריה המדינית וכו' שלאו דווקא יהיו רלבנטיים למטרותיי המעשיות. גם בנושא שיכול להיות רלבנטי, יש את רמת הרזולוציה הנחוצה -  יש הרבה הרבה פרטים לגבי סוגי הצמחייה שגדלה באזור. בוטניקאי  יכול לדעת את שמות הצמחים, סיווגם, אפיונים שונים שלהם כולל האנטומיה והפיזיולוגיה והביוכימיה. אך לצורך הפרקטי של בניית מחסה ושל השגת מים יכול להספיק לי לדעת שבמקום שאתה רואה ריכוז של ירוק הרבה פעמים יש מקור מים, ושניתן להיעזר בצמחים לבניית מחסה.

 

התמות הבסיסיות של מצוקות הנפש הן מאוד פשוטות ודי אוניברסליות. יש המון וריאציות על התמות האלה, אבל לצורך הכוונת העבודה הטיפולית מספיק לזהות את תמות הבסיס ולעבוד איתן. בעבודה עם מטופל  מסוים ניתן לזהות תמות בסיסיות ואוניברסליות שרלבנטיות לגביו ואז להגיע בהכוונת אותן תמות ולפיהן לעבודה שמותאמת באופן מאוד ספציפי אישית אליו.

 

כאיור למעבר מתמה כללית לרמה ספציפית יותר שמותאמת למקרה מסוים, ניקח דוגמה מתחום הטיפול המשפחתי:

קיים מגוון רחב של משפחות עם אין ספור ווריאציות של איפיונים. יש המון אפשרויות לקלאסיפיקציות לסוגי משפחה שונים והרבה מודלים שונים אפשריים לתיאורן או איפיונן של משפחות. 

בהקשר המעשי של טיפול משפחתי, השיטה שנחשבת להכי פשוטה ובסיסית, ועם זאת אפקטיבית, נקראת "הגישה המבנית". בגישה זאת, ה"מבנה" של המשפחה הוא סכמה מאוד פשוטה שמכסה המון המון וריאציות. המיפוי של המבנה הוא במונחים של היררכיה בארגון המשפחתי ושל שלושה סוגי גבולות בין בני משפחה ובין תת מערכות בה (כמו למשל הגבול בין תת המערכת "הורים" לתת המערכת "ילדים"): גבול חסום, גבול רגיל, וגבול פרוץ. לצידם יש את המושגים המשלימים של  דרגת קרבה/מעורבות, בסולם של שלוש:  תת-מעורבות, מעורבות-רגילה ומעורבות-יתר, בין הורה לילד (ובדיאדות אחרות).

אם למשל ניתן לתאר (חלקית) משפחה מסוימת במונחים "מבניים" בסיסיים כמשפחה שבה ילד נמצא בדפוס של מעורבות יתר (גבולות בין-אישיים מטושטשים) עם הורה, והדפוס כולל סימפטומים אצל הילד - התיאור יכול לייצג ווריאציות רבות ברמת הספציפיות: המצב שיתואר כ"מעורבות יתר" הוא גם פונקצייה של גיל (מה שיחשב כמעורבות יתר בגיל 10 לא יחשב ככזה אם מדובר בגיל 4. גם בהינתן גיל מסויים, יש אפשרויות שונות רבות לאיך מגולמת אותה מעורבות יתר:  יכול להיות שמעורבות היתר בין ילד בן 14 לאימו  תתבטא בזה שהיא מתייחסת אליו כצעיר מגילו,  ותעשה במקומו דברים שאינם תואמים את גילו, כגון לקחת אחריות על להעיר אותו בבוקר ולסדר לו את המגירות, לענות במקומו לשאלה שמופנית אליו, לא לכבד את פרטיותו וכו'. לעומת זאת, יכול להיות שמעורבות-היתר  תתבטא בזה שהיא תתייחס אליו כמבוגר מגילו ותשען עליו, תשתף אותו יתר על המידה בקשייה האישים ובסודותיה, תשתמש בו כיועץ או מנחם.

במקרה האחרון לא רק הגבולות מופרים אלא גם ההיררכיה.

יש אין ספור וריאציות למעורבות -יתר בין אם לילד, בין אם בדרך של התייחסות אל הילד כצעיר או כמבוגר מגילו. כשמוסיפים את ההקשרים השונים שיכולים להיות למעורבות-יתר כזאת של אם וילד,  בשיבוצם בקונסטלציית  היחסים עם בני המשפחה האחרים, ריבוי האפשרויות גדל לאין ערוך. בנוסף לכל זאת יש את השונות לגבי ההקשרים האחרים  שבהם המשפחה חיה.

עם כל מגוון הווריאציות האפשריות תחת הכותרת "מעורבות-יתר", ההכוונה של עבודת המטפל, לפי הגישה המבנית, היא לנסות להשפיע ליצירת גבול היכן שהוא פרוץ ולחבר היכן שהוא חסום. היכן שההיררכיה מופרת, להשפיע להעמדתה על כנה.

בספרות של הגישה הזאת, יש גם תיאור של מספר מצומצם של טכניקות טיפוליות, דרכים בהן המטפל יכול להשפיע בכיוונים המותווים על ידי הגישה. גם אלה, כמובן הם רק בגדר מפה כללית, כאשר ביישום בפועל יש אין ספור ווריאציות אפשריות.

הלמידה האמיתית מתחילה עם התנסות בעבודה לפי הגישה תחת הדרכה, ללא הזקקות לתיאוריה עשירה ומפורטת במושגיה המיוחדים. הרזולוציה הגבוהה של ההבנה הנחוצה לטיפול והכוונתו, אינה (ואינה אפשרית) בתיאוריה של הטיפול, אלא נוצרת בפרקטיקה, במפגש עם משפחה מסוימת, והיא ברובה "אינטואיטיבית" ולאו דווקא ניתנת לניסוח מדויק או חד משמעי.

 

בטיפול משפחתי, לפי הגישה הנ"ל, הפוקוס הוא על המשפחה כמערכת, על מטריצת היחסים הבין אישיים, כפי שניתן לצפות בה ישירות לפי האינטראקציות בין בני משפחה בחדר הטיפול (בנוסף למידע מדווח). בטיפול פרטני, בו הפוקוס הוא על המטופל עצמו כמערכת מורכבת, ועל שינוי באופן שהיא מאורגנת, לא ניתן לצפות באופן ישיר בחלקי המערכת ובאינטראקציות ביניהן, שכן הן מתרחשות בעולמו הפנימי. בטיפול פרטני המטפל אינו יכול להצביע בפני המטופל או צופה נוסף (למשל קולגה לו הוא מראה הקלטת וידאו של פגישה) על התרחשות, על סוג מסוים של אינטראקציה בין חלקי המערכת, אותה הוא רואה באופן עצמאי וישיר, כפי שיכול מטפל משפחתי לגבי משפחה.

לכן, האפשרות והצורך לתאר במדויק, באופן סיסטמתי ומפורט, את  המבנים ורכיביהם, ואת דפוסיי האינטראקציות ביניהם, במסגרת תיאוריה משוכללת, פחותה אף יותר בטיפול פרטני לעומת טיפול משפחתי.

 

אין צורך במודל מורכב לפסיכותרפיה פרטנית אם נסתפק בלשאול: מה נחוץ לנו להבין מבחינה מעשית? מה צריך לראות?  והדברים האלה הם די פשוטים. אם למשל, אדם נוזף בעצמו ויורד על עצמו מבפנים אז יהיה לזה פנים שונים ודרגות שונות מבנאדם לבנאדם, אבל אין צורך בכל מיני מבנים מורכבים כמו אגו וסופר אגו, כדי להסביר את זה. אפשר לומר את זה בשפה הכי פשוטה וכל אחד מבין. גם האקדמאים וגם המטופלים. כולם מבינים כשאני אומר: לבנאדם רצות בראש כל מיני ירידות כל מיני נזיפות על עצמו.

 

הספר הנוכחי והשיטה שאני מציג בו, אינו מתיימרים להיות מדעיים או אקדמיים או מדויקים, כפי שהטיפול שאני עושה, ומה שמנחה ומכוון אותו מבחינתי, אינו כזה. השימוש שלי במילים כאן, כמו כשאני מדבר עם מטופל, הוא בניסיון להצביע באמצעים פשוטים על דברים מורכבים שמאורגנים בסכמות פשוטות, בתקווה שהמילים יעזרו לשומעם/קוראם להפנות את מבטו לכיוון הנכון, או מהזווית הנכונה, או עם העדשה המתאימה, ולראות בעצמו את אותם דברים שראייתם יכולה להיות לו שימושית.

 

 

 

[1] בטיפול אני מתאים את ניסוחיי לעולם המושגים, המשלב הלשוני, והסגנון של המטופל.

[2] לצורך הדיון הנוכחי, אני מתעלם מבעיות ומגבלות הקיימות בשפה גם כשהיא לכאורה מתייחסת רק לעולם האובייקטיבי.