סוגי טיפול
אני מטפל באנשים מכל הגילים ועם כל סוגי הבעיות שאיתן מקובל להגיע לטיפול נפשי אמבולטורי.
הרכב המשתתפים בפגישות תלוי בשיקולים שונים שבדרך כלל אינם כוללים את סוג הבעייה המוצגת (הסימפטומים, ה"תלונה", או ה"אבחנה").
זה כולל, בין היתר, דיכאון, חרדה, פוביות, הפרעות אכילה, קשיים ביחסים בין-אישיים זוגיים ואחרים.
זה כולל ילדים ונוער - אך רק כחלק מטיפול משפחתי שבו יש "חוזה טיפולי" עם ההורים כמטופלים (הטיפול הוא במשפחה בהנהגת ההורים).
הדרכים המקובלות שלפיהן פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים ואחרים, מזדהים מקצועית ומציגים את סוגי הטיפול שבהם הם מתמחים כוללים:
-
הגישה/ות או האסכולה/ות שלפיהן הם מטפלים - למשל "גישה פסיכודינמית" או "גישת CBT" (אלה שתי האסכולות הרווחות ביותר).
-
שמות של "הפרעות נפשיות" או "בעיות" כגון - דכאון, חרדה, פוביה, הפרעת אכילה וכו''.
-
קבוצת גיל: ילדים, נוער, מבוגרים.
-
הרכב המשתתפים בפגישות - פרטני, זוגי, משפחתי, קבוצתי.
-
הגישה שלי משלבת בין רעיונות וטכניקות מאסכולות שונות. האסכולה האחת שאיתה אני מזדהה ככלל היא הטיפול המשפחתי, אך זאת איננה מוכרת או מקובלת ככינוי לסוג של טיפול פרטני במבוגרים. ניתן להתייחס לגישת ה SAT שפיתחתי, כסוג של טיפול משפחתי לפרט.
-
למרות שמקובל לדבר על מומחיות בטיפול לפי סוג הסימפטום, ישנם משתנים אחרים שיכולים להיות רלבנטיים יותר להתוויית הדרך הטיפולית. למשל, יכול להיות יותר דמיון מהבחינות הרלבנטיות לאופן הטיפול, בין שני אנשים שהאחד סובל מחרדות סומטיות (היפוכונדריה) והשני סובל מ"פוביה חברתית", לעומת הדמיון בין שני סובלים מהיפוכונדריה או שני סובלים מפוביה חברתית.הדימיון או השוני הרלבנטי בין שני מטופלים יכול להיות קשור יותר לפונקציה שהסימפטומים מילאו או ממלאים ביחסים קרובים בעבר או בהווה, מאשר לסימפטומים עצמם.
-
טיפול בבעיות שמופיעות אצל ילדים ונוער הם לחם חוקם של מטפלים משפחתיים. ההתייחסות לסימפטומים של הילדים היא כביטוי לקשיים בתפקוד המשפחה בהנהגת ההורים.
-
טעות רווחת, גם בין פסיכולוגים ומטפלים אחרים שאינם מתמחים בטיפול משפחתי וזוגי, היא לחשוב שטיפול זוגי למשל, נועד לטפל רק בבעיות ביחסי הזוג ועוסק בממשק ביניהם. לפי ההנחה הזאת טיפול זוגי הוא דבר אחר ונבדל לגמרי מטיפול פרטני בעוד שבעצם טיפול זוגי יכול להיות במקרים רבים דו-טיפול אישי - טיפול אישי של כל אחד מבני הזוג בנוכחות השני תוך מינוף הקשר ביניהם לתמיכה בתהליך הטיפולי של שניהם והאצתו. ההנחה השגויה היא שהטיפולים בהרכב זוגי או משפחתי נועדו לטפל ביחסים בין-אישיים ספציפיים, בממשק בין שניים או יותר אנשים קרובים ותו לא.נתקלתי פעמים רבות במהלך השנים במצבים שהגיעו אלי לטיפול זוגי אנשים שהלכו במקביל לטיפול אישי ולמטפל האישי לא הייתה הסתייגות מכך, למרות שאילו היה נודע לו שאותו אדם המטופל אצלו בטיפול פרטני הולך במקביל לטיפול פרטני אצל פסיכותרפיסט אחר, הוא היה מתנגד לכך.במציאות, טיפול זוגי כפי שאני ועמיתיי לגישה תופסים אותו יכול לשמש גם כטיפול יעיל לכל מגוון הבעיות או הסימפטומים שאיתן פונים לטיפול פרטני, כשמדובר בפרט החי במסגרת שותפות לחיים זוגית. כלומר גם כשהפנייה היא של פרט וה"תלונה" שלה אינה מתייחסת ליחסים הזוגיים, ניתן למנף את הקשר הזוגי במסגרת טיפול הכולל את שני בני הזוג כדרך יעילה למצוא מענה לבעיה ה"אישית" שהייתה בבסיס הפניה, ובאותה הזדמנות לתרום לריפוי ולהתפתחות של כל אחד מבני הזוג כמו גם לקשר ביניהם.
לסיכום, הדרכים המקובלות לסווג ולהציג התמחות של מטפל - אסכולה, סוגי בעיות, גילאים, והרכב המשתתפים, אינן מתאימות לגישה מערכתית הוליסטית לטיפול נפשי.